בלוג שירה

וּבַיּוֹם הַהוּא

דָּם יְטַפְטֵף מִתּוֹךְ רֹאשִׁי

טִיפ טַף טִיפ טַף

פֶּתַח נִגְלָה 

הַכֹּל נִשְׁטַף

וְנָדַם

הַשֶּׁקֶט מַבְרִיחַ אֶת כֹּל הַצִּפּוֹרִים

הֵן מַשִּׁיקוֹת כָּנָף

שׁוֹמְרוֹת עַל הַמִּבְנֶה

לַחַץ פּוֹקֵעַ רַקּוֹתַי

בּוּ בָּם בּוּ בָּם

מוֹסֵר אֶת זַעֲקַת הַלֵּב,

חֶסֶד וֶאֱמֶת נַעֲשֶׂה עִמָּם.

בַּת-קוֹל יוֹצֵאת, אַתְּ מוּכָנָה לְשַׁלֵּם עַל זֶה?

הַתַּשְׁלוּם שֶׁנִּפְדָּה מְגֹאָל בְּדָם.

מִתְגַּבֵּר הַטִּפְטוּף לִכְדֵי פֶּרֶץ

אַתֶּם, עֲטוּפִים הָאֶחָד בַּשֵּׁנִי 

נִשְׁטָפִים לְחוֹפְשִׁי

אֲבָל זֶה בְּרֹאשִׁי

מִתְפַּתְּלִים, זוֹחֲלִים עַל הַבִּרְכַּיִם 

אֲנִי רוֹאָה חֶזְיוֹנוֹת

* הדימום כמטאפורה שמתארת כאב על מצב החטופים והפקרתם. הכאב נשפך מן הפנים אל החוץ וכך אני מבטאת את הזעזוע. בשיר אני מבקשת להזכיר למנהיגים הפוליטיים והדתיים על המצווה הנעלה ביותר של פדיון שבויים אשר ידוע שהם בייסורים. וגם שואלת איפה אתם, האם בכלל יש מנהיג? את הכל יש לדחות אל מול המטרה שהיא שחרורם. יש פה כאב גדול כי התקווה הופכת, בכל יום, רק לחיזיון תעתועים.

ממתינה לחזות באמת בשחרור כולם במהרה. 

*181 יום בשבי. אנא שובו.

נכתב במרץ 29, 2024